יום שבת, 21 באפריל 2018

קליבלנד קאבאלירס נ' אינדיאנה פייסרס

משחק מספר 3 בין הקאבס והפייסרס הבטיח להיות משחק דרמטי ומרתק - וקיים. מאמץ עצום (עד כדי בוטות) של הזברות להעניק לקאבס כמעט כל יתרון אפשרי לא מנע מקליבלנד לאבד יתרון מבטיח שנבנה במחצית הראשונה, אבל אפשר להם לשוב מהבור שכרו לעצמם (או שנפלו לתוכו הודות למאמץ מרשים של הגנת אינדיאנה - עניין של נרטיב). ובכל זאת, בסיום: אינדיאנה 92: קליבלנד 90. הקאבס בפיגור 2:1 בסידרה שהיתה צפויה להיות לא-קלה, אבל הולכת ומסתמנת כסדרה שוויונית לגמרי.


מה שאמור להדאיג את הקאבס בעיקר ? ברגעים שבהם הפייסרס דומיננטיים, רואים רק קבוצה אחת שבאמת מאמינה בעצמה על המגרש. באותם רגעים, נדמה למתבונן שאלה הפייסרס שזכו בטבעת לפני שנתיים, בקאמבק היסטורי, שאלה הפייסרס שנהנים משירותיו של מי שנחשב כשחקן הטוב בדורו, שאלה הפייסרס שמבקשים להעפיל לגמר שלישי ברצף.

מה שאמור להדאיג את הפייסרס בעיקר ? לא זה שמולם ניצב לברון ג'יימס. סופרסטאר אגדי, שמשחק יחד עם סופרסטאר נוסף (קוין לאב) ועם סגל תומך ברמה גבוהה מאוד. עם זה, כפי שהם הדגימו במהלך השנה, הם מסוגלים להתמודד. הבעיה שלהם הוא האינטרס של הליגה. הליגה תרצה לראות את לברון מתקדם עמוק אל תוך הפלייאוף. ולכן, גם ככשלברון לא עומד בלחץ, גם כשהסגל סביבו מדגים שוב כמה קשה לבנות קבוצה שעובדת היטב יחד, הזברות צפויות לעזור לקאבס, ובגדול. וברגעים הכי חשובים, אותו סוג של עזרה ששיבשה לגולדן סטייט את המשחק בצורה מספיק אפקטיבית כדי לאפשר את הקאמבק מהסרטים שראינו לפני שנתיים.

ובכל זאת, מה שמעניין באמת, הוא המבט הקבוצתי. לפני שנה, אינדיאנה בהנהגת פול ג'ורג' נמחקה 4:0 מול קבוצת קאבס אחרת (עם קיירי אירווינג). מבט תאורטי אחורה, במבט על השמות בלבד, היה מציע שאינדיאנה נחלשה הרבה יותר מכפי שהקאבס נחלשו, בהשוואה בין השנים. בכל זאת, מבחינת אינדיאנה, היא איבדה את האלפא-דוג שלה, את פול ג'ורג'. מבחינת הקאבס, קיירי אירווינג אמור להיות בסך הכל סופרסטאר #2 בסדר ההובלה. בפועל, אינדיאנה נראית כמו קבוצה אמיתית גם ברגעים החלשים יותר. כשהקאבס מגמגמים, אתה ממש מרחם עליהם. קשה להשתחרר שיש כאן עוד פאקטור, חוץ מהעובדה שהקאבס הם בעצם קבוצה חדשה יחסית, בעקבות הטריידים של אמצע השנה. התחושה האישית שלי היא שאנחנו רואים כאן את הסיבה לכך שלברון ג'יימס, למרות היכולת האדירה שלו, נושא כל-כך מעט טבעות. ברגעי-האמת הוא זקוק לכוכבים שמשפרים את רמתם סביבו. בהעדר שחקן תומך שכזה, כמו קיירי אירווינג בקאבס, כמו דוויין וייד במיאמי, הקבוצות של לברון פגיעות. מריחים דם באוויר.



בשולי הדברים, בסדרת הפלייאוף בין הסלטיקס לבאקס, מילווקי הדגימו בצורה מוחצת כיצד משחקת קבוצה שבכוונתה להיאבק עד הסוף.

יום רביעי, 18 באפריל 2018

בוסטון סלטיקס נ' המילווקי באקס: משחק מספר 2 בפלייאוף 2018

הסלטיקס והבאקס נפגשו שוב, למשחק שהיה, ברובו, מפגן מפתיע של נחישות של הבאקס, שהצליחו, שוב ושוב, לצמצם את הפערים שפתחו ריצוחת של הסלטיקס. המפגן הזה, לצערם של הבאקס, היה בצילו של מפגן קבוצתיות מהמם של הסלטיקס. בסיום - 120 לבוסטון, 106 למילווקי.



לצד המהלכים הקבוצתיים היפים, היו גם הרבה מהלכים אישיים שובי-עין, משני צידי המגרש. כמהלך אישי, הרגע שבו הסנטר של הסלטיקס, אל הורפורד, לקח כדור, הוביל התקפה ורץ כל הדרך אל הצד השני לסיים התקפה מוצלחת, היה זה שאזכור מהמשחק הזה, לצד הרבה מאוד השתטחויות ומאבקים על הכדור של שחקני-הסלטיקס, גם בשלבים בהם היתרון של הקבוצה נראה כבלתי-מעורער. לו הייתי אוהד הבאקס, הייתי מוטרד, לצד מפגן הנחישות, מהעובדה שבכל זאת, בכל שלב של המשחק הזה, נדמה היה שאלה דווקא שחקני בוסטון שנמצאים בפיגור - ונאבקים על כל כדור.

אם הסדרה תמשיך בדרך הזו, נדמה שהיא לא תאריך חיים. גם במילווקי בוודאי יודעים זאת, ולכן המשחק הבא: משחק מספר 3, יהיה בעל משמעות מיוחדת. למרות, כפי שמקובל להגיד בכל משחק, בפלייאוף, כל משחק הוא בעל משמעות מיוחדת. וממילא, אף פעם אי אפשר לדעת כיצד הזברות (השופטים) יבחרו להשפיע על המשחק, עם או בלי השפעות ממשרדי הנהלת-הנ.ב.א. אחרי הכל, גם זה משתנה שצריך לקחת בחשבון, כשצופים בסדרת פלייאוף בנ.ב.א....



בשולי הדברים, קשה לכל מי שעוקב אחרי הנ.ב.א להתעלם מהדרך שבה דייויד בלאט הפך בתקשורת האמריקאית, מעוד שם שמזכירים כמועמד תאורטי לאימון הניו יורק ניקס, לאחד מארבעת המועמדים המובילים (four top candidates). בהתחשב בכך שבלאט היה מועמד בולט גם בסבב הראיונות הקודם בניקס, והוא היחיד, מבין המועמדים אז שנחשב כמועמד גם בסבב הזה, ייתכן שהמועמדות שלו רצינית יותר מכפי שמישהו מאיתנו האאוטסיידרים מבין.

כך או כך, הדרך בה הוביל בלאט את דרושפקה לזכיה ביורוקאפ (תוך שהוא הופך לאחד מהמאמנים הבודדים שזכו בכל התארים שיש לאירופה להציע לקבוצות כדורסל) בוודאי תהפוך את בלאט למניה חמה בקרב כל קבוצות הנ.ב.א העתידות לחפש מאמן בקיץ הזה. ביניהן אפשר למנות את אורלנדו ושרלוט שפיטרו את המאמנים שלהן, ואת פיניקס וממפיס שלהן כרגע מאמנים ראשיים במינוי זמני. אה, נכון - יש עוד קבוצה אחת, שהזכרתי בתחילת הפוסט: מילווקי. אם הבאקס לא יעברו לפחות סיבוב אחד בפלייאוף הזה, סביר להניח שג'ו פרונטי לא ימשיך כמאמן ראשי זמני (בתור מחליפו של ג'ייסון קיד).

יום שני, 16 באפריל 2018

בוסטון סלטיקס נ' מילווקי באקס : משחק מספר 1 - פלייאוף נ.ב.א 2018

יש סדרות כאלה, בספורט המקצועני בכלל, ובכדורסל הנ.ב.א בפרט, שיש בהן, מסיבות שונות ומשונות, פוטנציאל ללכת לאחד משני כיוונים: לחד-צדדיות משעממת או לתחרות מרתקת ודרמטית. הסדרה שנפתחה אמש, בין הבוסטון סלטיקס לבין המילווקי באקס, היא אחת מאלה. שתי קבוצות מרתקות ומורכבות, הסלטיקס שמצליחה להישאר רלוונטית למרות סדרת פציעות לא-סבירה של כוכבי-העל שלה, הבאקס שמבחינות רבות עדיין מחפשת את הזהות שלה סביב יאניס אנטטקונמפו,  נפגשו למשחק שהגיע לדרמה אדירה ב-15 השניות האחרונות. 96-93 לסלטיקס, לאחר מכן 96-96 משלשה אדירה של מלקולם ברוגדון. טרי רוז'יר העלה את הסלטיקס ל99-96, אבל מי שהיה מבחינות רבות איש המשחק של הבאקס, כריס מידלטון, הצליח להשוות בשלשה בסגנון סטף קארי. ההארכה, כדרכן של אלה, היתה מתוחה מאוד, עם יחסית מעט סלים, אבל הרבה מאוד מתח. במהלכה יאניס יצא בעבירה שישית (לגביה הוא היה ממורמר גם במסיבת העתונאים). לקראת סיום ההארכה, בדקה וחצי האחרונות, היה זה ג'ייסון טייטום בחדירה וירטואוזית ולאחריה בחסימה בהגנה, שיצר את ההפרש ממנו מילווקי כבר לא חזרה.




אז מה מחכה לנו ?
קשה להעריך כרגע את מידת החוסן הנפשי של מילווקי, כדי לשער כיצד היא תחזור מהידיעה שהיה באפשרותה לגנוב את הביתיות. יש קבוצות שרק משתפרות אחרי חוויה כזו, מתוך התובנה שהן בעצם מסוגלות. קבוצות אחרות נסוגות בעקבות התובנה שאפילו הופעה כזו לא אפשרה להן להתקדם. הסלטיקס, מנגד, הפגינו כזו קשיחות תחת הנהגתו של בראד סטיבנס, עד כי אפשר לצפות מהם להמשך עקביות גם במשחקים הבאים. המפתח לשאלה האם מחכה לנו סדרה אדירה או שזה היה השיא שלה, הוא בידי מילווקי.

יום חמישי, 12 באפריל 2018

מי גדול יותר ? מייקל ג'ורדן או לברון ג'יימס ?

הדיון על מי גדול יותר - מייקל ג'ורדן או לברון ג'יימס - שוב עולה אבל המתווכחים מחמיצים נקודה פשוטה. אף אחד מהם לא ראוי להחשב כשחקן הכדורסל הגדול ביותר בתולדות הליגה. אפילו לא השני.

ברשימת השחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק ג'ורדן לכל היותר יכול להיות רק במקום השלישי. לברון ? רק במקום הרביעי.

ראשון הוא כמובן ביל ראסל: 11 אליפויות ב-13 שנים. עם קבוצות שונות מאוד של הסלטיקס שהוא היה הגורם המשותף היחיד שלהן. כשמולו שיחקו ענקים כמו ג'רי ווסט, בוב פטיט, ווילט צ'מברליין ואלג'ין ביילור. ביל הוא שחקן הכדורסל הכי גדול שדרך על פרקט. מי שעצם נוכחותו באיזושהיא קבוצה היתה הופכת אותה - מכוח אישיותו וההשפעה שלו על מה ששחקנים סביבו הוציאו מעצמם - לפי אלף יותר טובה; ובו זמנית היה שחקן ההגנה הטוב בהיסטוריה ושחקן התקפה שידע להוציא מעצמו מה שצריך -כשהיה צריך.

שני הוא כמובן מג'יק ג'ונסון, שלקח אליפויות עם קבוצות לייקרס שונות מאוד באחת התקופות הכי תחרותיות שהליגה ידעה. בניגוד לג'ורדן הוא לא נזקק למאמן מסויים שיוציא את מה שצריך מהקבוצה ועשה זאת עם מאמנים שונים. הוא גם לא נזקק לפרטנר מסויים שבלעדיו הוא לא יכל להיות בשיאו.

ג'ורדן יוצא רק שלישי בגלל המדדים האלה - התלות בפיל ג'קסון ובסקוטי פיפן. הוא מקבל מקום מעל לברון מכמה סיבות: הראשונה - מספר האליפויות. השניה - הדומיננטיות של הקבוצה שלו בתקופה שבה הוא שיחק יחסית לליגה (הליגה סובלת מחולשה יחסית מאז שנות ה-90' בגלל over expansion. גם לברון וגם ג'ורדן נהנים ממנה מהרבה מאוד בחינות. ובכל זאת, הדרך שבה הם בולטים אישית מול כל הליגה אמורה להתבטא בדומיננטיות של הקבוצה שלהם מול הליגה. עם ג'ורדן ראינו את זה היטב. עם לברון אנחנו רואים את זה הרבה פחות וזה אומר משהו). השלישית - ההשפעה שלו על הכדורסל.

לברון יוצא רביעי - בעיקר בגלל הלוזריות שלו. יכולות אישיות מרשימות. שינויי חוקים שהופכים את היכולת לחדור מבחוץ לקלה הרבה יותר מכפי שהיתה בתקופה של מייקל ג'ורדן והופכים את המשחק לכזה שמבטיח מגע פיזי מוגבל מאוד. שיפוט מגונן ברמה שגובלת בקרקסניות בסגנון היאבקות WWF.
ואחרי כל זה רק 3 אליפויות ? עם כל הדומיננטיות האישית שלו ? בן אדם! איך בדיוק אתה משפיע על הקבוצה שלך ?
וכמה סופרסטארים אתה צריך לידך כדי להגיע לאנשהוא ? העובדה שלברון הצליח להגיע לאליפויות רק עם 2 סופרסטארים (שהוכיחו עצמם קודם לכן או לאחר מכן ככאלה בלעדיו) אפילו מעלה ספקות לגבי עצם זכאותו למקום הרביעי.
אחרי הכל, שחקנים אדירים אחרים הצליחו להסתדר עם סגל פחות מרשים. ראש וראשון להם הוא כמובן לארי בירד. כמו לברון, גם הוא לקח 3 אליפויות, אבל הוא עשה את זה בשתי קבוצות סלטיקס שונות, והעיקרית שבהן, שיש הטוענים שהיא אולי קבוצת הנ.ב.א הטובה בהיסטוריה (הסלטיקס של 1986) נשענה על שלישיה שמתוכה רק הוא היה סופרסטאר: בירד, פאריש, מקהייל. אבל באותה קבוצה היו שני סופרסטארים מוכחים: דניס ג'ונסון (שהגיע לסלטיקס עם טבעת אליפות משלו בסיאטל ב-1979, אז זכה גם בתואר MVP סדרת הגמר, ואותו תיאר בירד כשחקן הטוב ביותר ששיחק לצדו); ביל וולטון האגדי (שזכה באליפות האגדית עם פורטלנד ב-1977, באותה עונה נדירה כל-כך של בריאות שלמה עבורו, כשכולם - אבל כולם  - הסכימו שהוא הסנטר הטוב בעולם (וזה בתקופה שבה הזכרון של ביל ראסל ווילט צ'מברליין עדיין לא התעמעם, ובליגה שיחק קארים עבדול ג'אבר בריא ומרשים, בלייקרס (אז, נטול תמיכה, בקבוצה שהעבירה את רוב הסגל שלה למילווקי כדי לקבל אותו)).

עיקר המבחן של כל שחקן כדורסל ועיקר הבעיה עם שחקנים כמו לברון ג'יימס וכמו מייקל ג'ורדן, בדומה לאגדות עבר כמו שחקנים כמו אוסקר רוברטסון , ווילט צ'מברליין, ג'רי ווסט ואלג'ין ביילור, או כמו אגדות הווה, כמו אנתוני דייוויס, ראסל ווסטברוק, ג'יימס הארדן וכרמלו אנתוני היא התשובה שניתנת לשאלה - איך שחקנים כל-כך מרשימים, שנהנים מבריאות כל-כך טובה, משפיעים על הקבוצה כולה ?

והתשובה היא פשוטה: כל אחד ואחד מהשחקנים האלה, בדרכו שלו, החליש את השחקנים שלצידו במקום לחזק אותם.
במקרים מסויימים, מכוח האישיות העוצמתית מדי שלא ידעה לעודד ובדחפנות שלה הוציאה מהם את היכולת להתעלות - ג'ורדן ורוברטסון מפורסמים בזה.
במקרים אחרים בגלל שהצורך להיות במרכז המהלכים שוב ושוב הפך אותם לכאלה שאי אפשר לפרוח לצדם. ווסט, ביילור, אנתוני דייויס והארדן הם דוגמאות טובות לזה (ואולי הארדן, סוף סוף, למד השנה את מה שצריך כדי להיות דומיננטי, אבל באופן שמשרת אחרים?)
והמקרים הנוספים הם אלה שהיכולות האישיות הפנומנמליות שלהם כל-כך דוחפות אותם קדימה עד שכולנו יודעים שהם שחקני כדורסל אגדיים, אבל השעבוד לסטטיסטיקה מסתיר את הדרך שבה הם מפריעים לכל שחקן אחר - ובעצם לקבוצה - להיות מה שהיא היתה יכולה להיות. ווילט צ'מברליין הוא הדוגמא ההיסטורית לזה. בימינו אנו הדוגמא הבולטת הוא כמובן ראסל ווסטברוק (לא מאמינים? תביטו על מהלכים של ראסל ותראו איך שחקנים פנויים במצבים עדיפים על שלו נותרים ללא הכדור. ואז תבדקו את מספר איבודי הכדור של ווסטברוק).

דווקא החריגים מוכיחים ומדגישים את הכלל: צ'מברליין נהנה מעונה נדירה של תפישת חשיבות הקבוצה תחת אלקס האנום ב1967 והוביל את פילדלפיה לאליפות הראשונה שלו (למרות שיש לציין שאותה עונה, התנגשה, במקרה, עם עונתו הראשונה של ביל ראסל כמאמן-שחקן. כל עוד ביל לא הפנים את חוסר יכולתו לעשות את הכל כמאמן פילדלפיה הצליחה ללכת עד הסוף. ב-1968 ביל ראסל למד לעשות כמאמן את מה שהוא עשה כל השנים כשחקן - להשתמש בקבוצה שסביבו, להאציל סמכויות, להעצים את האנשים סביבו - והסלטיקס חזרו להיות, למרות היותם קבוצה מזדקנת - הקבוצה שזוכה בעוד שתי אליפויות בניגוד לכל הציפיות, הן ב1968 כשבדרך הם עברו את פילדלפיה של צ'מברליין-האנום ובמיוחד ב1969 בגמר האגדי מול הלייקרס של ביילור-ווסט-צ'מברליין). צ'מברליין הצליח להיות פקטור בקבוצה הגדולה של הלייקרס של 1972 בזכות השעבוד שלו לקבוצתיות (וכמובן שאלג'ין ביילור, עם כל הכבוד המגיע לאדם שפורש כאשר הוא מבין שלא יוכל לשחק, ולא נשאר על הספסל כדי לזכות בטבעת ראשונה על גב הקבוצה, הוכיח בעצם פרישתו עד כמה התרומה שלו לקבוצה היתה דואלית: ערב פרישתו התחיל את רצף 33 הנצחונות של הלייקרס שהיה במשך דורות הרצף הארוך בהיסטוריה של הליגה).

בקיצור: כדורסל הוא משחק קבוצתי. שחקן, אדיר ככל שיהיה ביכולות האישיות, חייב להיבחן בהשפעתו על הקבוצה שבתוכה הוא פועל. במבחן ההשפעה הקבוצתית, הן לברון ג'יימס והן מייקל ג'ורדן מסתובבים עם כוכביות. אתה לא יכול להחשב הגדול בהיסטוריה אם יש ליד השם שלך כוכבית.

נ.ב
ואיפה קובי ברייאנט ברשימת הגדולים ביותר שלי ? קובי הוא שחקן אדיר. מהגדולים ביותר. אין ספק שאם היינו משקללים רק את תרומתו החיובית, הוא היה מתחרה עם ג'ורדן על המקום השלישי. אבל קובי הוא גם שחקן נורא. משחק הפרישה שלו הדגים היטב עד כמה הוא לוקח לקיצוניות את האנוכיות. האנוכיות הזו מדרדרת אותו עד המקום השישי בטבלת הגדולים ביותר שלי, אחרי לארי בירד. אל תשכחו - הוא האיש שפירק את הקבוצה הגדולה של הלייקרס עם שאקיל אוניל. קובי הוא האיש שגרם לפיל ג'קסון לעזוב את הלייקרס. קובי הוא האיש שלידו לא צמח אף פעם כוכב צעיר. הדברים האלה לא יכולים שלא להילקח בחשבון. במציאות (בניגוד לליגות הפנטזיה) קובי בקבוצה שלך הוא גורם לא ידוע. אולי הוא ייקח אתכם עד הסוף. אולי הוא יהרוג אתכם.

וזה, אגב, אולי מסביר גם את המיקום הנמוך יחסית של אגדות כמו קארים עבדול ג'אבר ושאקיל אוניל. שחקנים גדולים ללא ספק. אבל כל אחד מהם, בפני עצמו, היה אשכרה חסר אונים ללא סופר סטאר דומיננטי לידו, שייקח את הקבוצה על הכתפיים שלו. במקרה של שאקיל זה היה אפילו גרוע יותר. הוא גם נזקק למאמן דומיננטי. לכן קארים במקום השביעי מקדים את שאקיל שבמקום השמיני.

נ.ב.2
כל הדירוג הזה, וכל השאלה הזו - מי הגדול ביותר בהיסטוריה - הם כמובן עסק בעייתי ביותר. אחרי הכל, האומנם ליגת הכדורסל התחרותית והפיזית עד אימה אך האתלטית במידה מוגבלת כפי שהיתה הנ.ב.א בשנות ה-60' ניתנת להשוואה עם הליגה האתלטית להדהים אבל המאוד לא תחרותית ועם הגבלות בלתי-נתפשות על המגע הפיזי כפי שהנ.ב.א היום ? קל יחסית להשוות שחקנים כמו מייקל ג'ורדן וקובי ברייאנט (אותו תפקיד, אופי משחק לא מאוד שונה). קל יחסית להשוות שחקנים כמו לארי בירד ולברון ג'יימס (אותו תפקיד, והדמיון בדרך שבה הם צברו הישגים סטטיסטיים מצמרר).  אבל עכשיו לך ותשווה שחקנים באותו תפקיד כמו ביל ראסל וביל וולטון מצד אחד, לעומת ווילט צ'מברליין, קארים עבדול ג'אבר ושאקיל אוניל מהצד השני. השניים הראשונים עיצבו את הקבוצות שלהם. שלטו בהם. הפכו את השחקנים סביבם לטובים. הפכו את הקבוצות שלהם לגדולות בעצם הדרך שבה הם שיחקו על הפרקט. צ'מברליין, ג'אבר ואוניל היו שחקנים אישיים גדולים, וידעו - כשרצו - לשחק קבוצתית (שלושתם סנטרים מוסרים מעולים), אבל אף פעם לא היו - לבדם - השפעה קבוצתית אדירה כמו וולטון וראסל.

נ.ב.3
ואם אתם כבר שואלים: צ'מברליין במקום התשיעי. עד לשם דרדרה אותו ההשפעה השלילית שלו על הקבוצות כשהוא לא התמסר לקבוצתיות. את העשיריה הפותחת סוגר אוסקר רוברטסון. מי שהיה השחקן הכי גדול של שנות ה-60 במדדים סטטיסטיים, שחקן עגול ושלם ביכולותיו כמו ג'ורדן ולברון יחד - אבל מי שבעצם מעולם לא הבין את הרעיון האמיתי שמאחורי משחק הכדורסל: 5 שחקנים שפועלים יחד על פרקט לבצע התקפה מושלמת והגנה מושלמת ככל האפשר, על בסיס סך היכולות המשולב שלהם.

יום ראשון, 18 במרץ 2018

קלאסיקה היסטורית בNCAA כשהמדורגת 16 מדיחה את המדורגת 1

ה-UMBC Retrievers ממרילנד עשו היסטוריה, והפכו למדורגת 16 הראשונה בהיסטוריה של טורניר ה-NCAA אשר מצליחה להדיח את המדורגת 1, ה-UVA Cavaliers מווירג'יניה. משחק היסטורי. ולא רק. גם משחק מעולה, שהדגים היטב את התהליך שבמסגרתו שינויי המשחק ב-NBA מצליחים להשפיע על הכדורסל כולו ולהפוך אותו למשחק של חדירות ושלשות. 


הדברים של טוני בנט, מאמן הקבוצה המפסידה, שנחשבה פייבוריטית לזכות בטורניר השנה, מתארים את המשחק היטב: 
"That was not even close. That’s first a credit to the job Ryan did, coach Odom. Their offense was very hard to guard. They shot it well. We kept getting broken down and did a poor job. ... We had a hard time with their mobile fours and their four guards. I don’t know what to say but that. That was a thorough butt whipping." 
יש לציין שבמחצית הראשונה הקבוצות התמודדו בצורה שווה. ייתכן שזה היה חלק מתהליך השבירה של וירג'יניה, שלא ציפתה למשחק כל-כך קשה, בשלב כל-כך מוקדם של הטורניר, מול קבוצה שנתפשה כל-כך חלשה. 
במחצית השניה, UMBC הצליחה לפתוח פער, ולמרות שוירג'יניה לא הפסיקה להילחם, בשלב מסויים הצליחה לצמצם את הפער והפגינה רוח לחימה ראויה לציון עד הסוף המר, נדמה ששדה-הקרב שבו וירג'יניה באמת הפסידה, היה הקליעה מבחוץ. שתי הקבוצות זרקו מספר דומה של נסיונות ל-3. שחקני וירג'יניה זרקו 22. שחקני UMBC זרקו 24. 
אבל אלה של וירג'יניה קלעו ב18% עלובים: 4 קליעות בלבד. לעומתם שחקני UMBC קלעו 12. 

כן, הפער הזה, של 8 שלשות מסביר כמעט הכל. בסיום: 74 לUMBC, רק 54 לוירג'יניה. 

זו היתה דוגמא נהדרת כיצד משחק הכדורסל המודרני מצמצם פערים - עם דומיננטיות של קלעים שפותחים את ההגנות (ולאו דווקא קלעי-חוץ), בכל יום שבו השחקנים שלך קולעים פחות טוב- אתה יכול לקבל a thorough butt whipping... 

יום שני, 19 בפברואר 2018

משחק האלסטאר של הנ.ב.א

אני מודה. לא חשבתי שזה ישנה, השינוי הזה, ממזרח מול מערב, אל קבוצות שנבחרות על ידי הספורטאים המובילים בכל קונפרנס.

איזה כיף לטעות.

היה משחק מעולה, הרבה תחרותיות, הרבה כיף, ואפילו - הפתעה הפתעה - ראינו הגנות.
כן, משחק האלסטאר של 2018 הוכרע על ידי מהלכים הגנתיים בשנות הסיום. 

כדורסל שכיף לצפות בו. 



נ.ב
עכשיו רק תחשבו איך הליגה היתה נראית, אם במקום דילול הכשרונות האלה, שראינו במשחק הזה, על גבי 30 קבוצות, הם היו מרוכזים ב-8 עד 12, כפי שהיה פעם, בשנות ה-60. 

כן, אני יודע. זה לא יחזור. זה טבעה של כלכלת ספורט-הבידור.

ובכל זאת, לא כיף לדמיין את האפשרות לראות משחקים כאלה לאורך כל העונה ? 


יום ראשון, 14 בינואר 2018

Liverpool football club 3: Manchester city 4

אחרי שכולנו התחלנו לחשוב שמנצ'סטר סיטי כבר לא תפסיד השנה באה ליברפול והצליחה לעשות את מה שכבר 30 משחקים לא קרה בפרמייר ליג: לנצח את מנצ'סטר סיטי. המשחק עתיר השערים הסתיים בפער מינימלי, 4:3 לטובת האדומים מליברפול. וכל אחד השערים סיפר סיפור אחר.... 


בסופו של יום, נדמה שעיקר התרומה לתוצאת המשחק היא של אדרסון מוראס, שוער הסיטי. לפחות שני שערים נפלו בגלל התנהלות שלומיאלית שלו, מהסוג שאין לקבל משוער ברמתו. האם ייתכן שדמותו הנעדרת של פיליפה קוטיניו, חלוץ ליברפול, שרבים סברו שהעברתו לברצלונה החלישה מאוד את האדומים, היא שהצליחה להסיח את דעתו של השוער הברזילאי ?