יום שני, 31 ביולי 2017

נוסטלגיה או איכות ?

כשמביטים על הנ.ב.א של היום, קשה שלא להרגיש שמשהו חסר.
אבל מה ?
התשובה היא פשוטה: אנחנו רואים ליגה פחות טובה מכפי שהיא היתה.
אפשר לדבר על זה הרבה, אבל קל יותר להדגים.
התקופה הטובה ביותר בתולדות הנ.ב.א מבחינת איכות הסנטרים ? שנות ה-60. בלי ספק. 
לא מאמינים ? צפו בעצמכם. 

יום שלישי, 13 ביוני 2017

קליבלנד קאבאלירס נגד גולדן סטייט ווריורס - משחק מספר 5 בגמר הנ.ב.א 2017

משחק מספר 5 בגמר הנ.ב.א 2017 בין הקליבלנד קאבאלירס לגולדן סטייט ווריורס היה תענוג כדורסלי צרוף. ב-4 המשחקים שקדמו, ראינו בעיקר הופעות חד-צדדיות. בשני המשחקים הראשונים שלטה גולדן סטייט. ברביעי שלטה קליבלנד. בשלישי, שהיה תחרותי ושוויוני למדי, הכריעה גולדן סטייט. כך הגענו ל3:1 במשחק ה-5. אבל למרות הפער, ואולי בגללו, ריחף כל הזמן החשש ששוב נראה הופעה מצד קבוצה אחת בלבד. האם זו תהיה קליבלנד שתגיע בפוקוס עילאי בעוד גולדן סטייט תהיה לחוצה ולא-מרוכזת עקב רוחות העבר ? או שמה זו תהיה גולדן סטייט שתגיע בשיא היכולת, ותרמוס את קליבלנד שנתנה את כל מה שהיה לה במשחק 4 ? 
למרבה העונג, אף אחת מהקבוצות לא הצליחה להשתלט על המשחק. היו רגעים בהן נראה היה שקליבלנד משתלטת על המשחק. היו רגעים אחרים שבהם נראה היה שגולדן סטייט משתלטת על המשחק. ונדנדת-הסלים התפתחה לכדי משחק מעולה. 
רק בשלהי הרבע הרביעי התברר סופית מי עומדת לנצח באחד המשחקים היותר טובים בסדרה. עד לאותה נקודה יכלנו אנחנו, הצופים, להינות מרגעי כדורסל משובחים, תחרות עזה, ומתח ספורטיבי עילאי. תענוג. 



בסיום: 129 לגולדן סטייט, 120 לקליבלנד. גולדן סטייט אלופה בפעם השניה בתוך שלוש שנים. רק דבר אחד צרם במשחק הזה: השיפוט. כרגיל בנ.ב.א בתקופה הזו השופטים עשו כל מה שאפשר כדי שהסדרה תהיה כמה שיותר ארוכה. כך התאפשר לקליבלנד משחק פיזי מאוד. הזברות התעלמו מרוב העבירות שביצעו החברים של לברון. כדי לאזן, הם שרקו לכל מגע פיזי ברור מצד גולדן סטייט. זה היה סוג השיפוט שאפשר לקליבלנד לחזור מ3-1 ל3-3 בשנה שעברה. אבל כאן, במקום הזה, התברר עד כמה גולדן סטייט של השנה חזקה יותר. היא הצליחה לעמוד בכל אחד מהקאם-בקים של קליבלנד, ולקראת הסיום ליטול הובלה בטוחה ולהחזיק בה - עד סוף המשחק.

אפשר לדבר הרבה על החוזקות והחולשות של כל אחת מהקבוצות. קליבלנד שוב לא הצליחה לשלב את 3 הסופרסטארים שלה יחד: אל מול ההופעה ההירואית של לברון ג'יימס (41 נקודות, 13 ריבאונדים, 8 אסיסטים וממוצע סדרה של טריפל דאבל !), הופיע קוין לאב עם 6 נקודות וגם קיירי אירווינג לא היה בשיאו (9 מ-22 מהשדה). הספסל של קליבלנד סיפק רק תמיכה שולית.קשה להחליט מה מדבר חזק יותר בעניין הזה - 3 הנקודות של קייל קורבר (1 מ-2 מהשלוש בסך הכל), או העובדה שכל הספסל של קליבלנד יחד קלע 7 נקודות. מהצד השני, הספסל של גולדן סטייט, קלע 35 נקודות. בראשו כמובן השחקן השישי הבולט של הפלייאוף  - אנדרה איגודלה עם 20 נקודות והופעה אדירה. אבל קשה להגזים בחשיבות התרומה ההתקפית של שאר שחקני הספסל. 6 הנקודות של הרוקי מק'קאו, 5 הנקודות של ליווינגסטון וה-4 של דיוויד ווסט היו לא פחות חשובות - בעיקר בגלל התזמון שלהן. רוב נקודות הספסל של גולדן סטייט שנקלעו על ידי השלושה, נקלעו באותם רגעים שבהם המומנטום היה לטובת קליבלנד.

מבחינה הגנתית, העוצמה של גולדן סטייט היא בקנה-מידה היסטורי. היכולת של הקבוצה לתפקד ברמה גבוהה כל-כך נוכח שיפוט עויין כל-כך היא לדעתי חסרת-תקדים. בהקשר הזה, למרות הבחירה לתת לקוין דוראנט את הMVP של הגמר , נוכח התפקוד ההתקפי שלו, אני הייתי נותן את הMVP לסטף קארי, שנתן שיעור מהסרטים איך זזים אחורה מקדמת-הבמה ובכך הופכים את הקבוצה שלך לחזקה הרבה יותר.

מהצד השני, אי אפשר לזלזל בהופעה השלישית ברציפות של קליבלנד בגמר, ובשביעית ברציפות של לברון ג'יימס. האיש הוא פנומן היסטורי, וקל להעריץ אותו. ובכל זאת - אם הקורא לברון מעוניין להבין מדוע ולמה סטף הצליח במקום שהוא שב ונכשל, כל שהוא צריך לעשות זה לבחון את הסטטיסטיקה המסיימת של המשחק הזה. סטף קארי הוביל את גולדן סטייט באסיסטים. דריימונד גרין הוביל אותם בריבאונדים. קוין דוראנט הוביל אותם בנקודות. לעומת זאת, בקליבלנד, לברון ג'יימס הוביל בכל 3 הקטגוריות. יהיו שיראו בכך הצטיינות אדירה. אני רואה בכך כשלון אומלל של בן-אדם שאחרי 14 שנות משחק עדיין שב ונקלע לאותו שגיאה - לנסות לנצח לבד במשחק קבוצתי, כשהחברים לא משחקים ברמה שלו. אי אפשר לנצח לבד בכדורסל. הדרך היחידה היא להרים את החברים לרמה שלך.
בשיעור הזה, שאותו לימד אותנו טוב יותר מכולם ביל ראסל של הסלטיקס, לברון ג'יימס שב ונכשל פעמים רבות מדי. אחרי 8 הופעות בגמר, 7 מהן ברציפות, הוא נושא על אצבעותיו רק 3 אליפויות.
ביל ראסל, לעומתו, איננו יכול לשאת את כל טבעות האליפות שלו על ידיו, עם 11 אליפויות מתוך 13 שנותיו כשחקן נ.ב.א. אם לברון היה מקפיד, כמו ראסל, להצטיין רק במקומות שבהם הקבוצה שלו נזקקה לו, ולעשות את כל מה שאפשר כדי לתת לאחרים לככב בכל היבט אחר, סביר מאוד להניח שהיו לו הרבה יותר אליפויות. ובכל זאת - למה להתלונן ? בשורה התחתונה, ראינו כאן הופעה אדירה מצד שתי קבוצות גדולות. כאוהדי-ספורט קיבלנו גמול ראוי על כל אי-השוויון שנאלצנו לספוג במהלך השנה הזו, ובמיוחד בסדרות שקדמו לסדרת-הגמר. אז בואו נתענג על הרגע.


יום שני, 12 ביוני 2017

ישראל 0 - אלבניה 3 והתקשורת הישראלית ?

3:0 !
קולטים ?
התקשורת והמגיבים מציגים את התוצאה כאילו היא הפתעה, בושה וחרפה, כשלון לא מובן.
אבל, בעצם, כשמביטים על העובדות.... ומתנתקים מהדעות הקדומות.... אז מגלים... שבעצם...
אלבניה לא נבחרת גרועה כמו שהתקשורת בארץ עושה ממנה.

היא היתה מקום 22 בעולם (מבחינת דירוגים)
ניצחה את רומניה ב2015
העפילה לאליפות אירופה ב2016
יש להם 7 שחקנים שמשחקים בליגה האיטלקית ועוד שמשחקים בליגה הגרמנית ובליגות אירופאיות אחרות.
רק כאן לא קולטים שכל העולם מתקדם ועושים פסטיבל מכל תוצאה שמציגה את המציאות: ישראל לא התקדמה כמו מדינות אחרות. וזה לא במקרה. זו תוצאה ישירה של הדרך שבה התאחדות הכדורגל וליגות הכדורגל ורוב קבוצות הכדורגל שלנו עובדות.
בתמצית: יש כסף אבל אין מקצוענות.

יום שבת, 10 ביוני 2017

משחק 4 בין קליבלנד קאבאלירס לבין גולדן סטייט ווריורס בגמר הנ.ב.א 2017

יש משחקים כאלה. אתה יודע מראש שמה שלא יהיה וכיצד שלא יוכרעו - הם יהיו היסטוריים. וכזה היה משחק מספר 4 בין הקליבלנד קאבאלירס לבין הגולדן סטייט ווריורס בגמר הנ.ב.א 2017. משחק עם הפתיחה ההתקפית החד-צדדית ביותר שנראתה זה זמן רב, שיא נקודות במחצית, ומשחק שנגמר בהפרש ניכר. הצד שהוביל הצליח לשמור על היתרון כמעט לאורך כל הדרך, כשהקבוצה השניה מתקשה לעשות יותר מאשר לצמצם את הפער מעת לעת. לאיזו משתי הקבוצות היינו משייכים את התפקידים האלה, עם כל מה שראינו בסדרה בעקבות 3 המשחקים הקודמים ? 


כן, קליבלנד שבה והופיעה לסדרה. בעוד שבמשחק הקודם לא הכל התחבר לה, והאגרסיביות הגבוהה יותר בהגנה רק אפשרה לה להציג תחרות קרובה יותר, במשחק הזה כל השחקנים הגיעו מאופסים היטב. קליבלנד שברה כמה וכמה שיאי קליעה כשהיא מצליחה להציג הופעה התקפית משובחת במשחק מתוח, אגרסיבי, שהיריבות בין הצדדים הגיעה גם לכמה וכמה קונפליקטים ועבירות טכניות.

התוצאה הסופית: רצף 15 נצחונות הפלייאוף של גולדן סטייט נשבר. קליבלנד ניצחה 137 - 116. הסדרה עומדת על 3:1 לטובת גולדן סטייט, ומהמצב זה, בשנה שעברה, קליבלנד כבר הראתה שהיא יודעת לחזור.

אז מה צפוי לנו עכשיו ?

כמה דברים היו ברורים במשחק הזה:

  • אגרסיביות גבוהה במיוחד של שחקני קליבלנד, שקיבלו רשיון להרוג מהשופטים (דבר שאפיין גם את הסדרה בשנה שעברה, החל משלב מסויים, אבל שנדמה היה - בעקבות משחק 3 השנה - שגולדן סטייט יודעת לשחק גם מול הגנה בסגנון ה"בד בויז")
  • הופעה מעולה של שחקני קליבלנד, שסוף סוף זכתה להופעה מעולה מצד כל שלושת הסופרסטארים שלה, ושנדמה היה שכל דבר שהם עושים הולך ושהכל התחבר להם 
  • משמעותי יותר מאלה - הופעה אומללה של סטף קארי שקלע רק 14 נקודות עם 4 מ-13 מהשדה. כבר כתבתי כאן בבלוג בעבר שסטף קארי הוא מסוג הסופרסטארים הפחות אמינים ברגעי האמת. הוא שב והדגיש בספר דברי-הימים שלו את הלקח הזה: אצל סטף, יותר מהרבה אגדות כדורסל אחרות, יש ימים גרועים דווקא ברגעי שיא. זה לא שזה לא קרה לאף סופרסטאר אחר אי-פעם. לכולם יש ימים רעים. אצל סטף זה קורה יותר כשזה חשוב. 
  • אבל המשמעותי יותר מהכל - ראינו רמת מיקוד נמוכה יותר מצד חלק משחקני גולדן סטייט. היחיד מבין שחקני החמישי של הווריורס ששמר על אחוזי קליעה סבירים משלוש היה קליי תומפסון, אבל הוא קיבל מעט מדי הזדמנויות. הד.נ.א הקבוצתי של גולדן סטייט לא זיהה את השחקן החם, לא העביר דגש מהשחקנים הלא-ממוקדים וזרם במידה רבה עם משחק קבוצתי שבעצם השלים עם החולשה מקליעות החוץ של קארי ודוראנט. אסור לתת ל-35 הנקודות של קוין דוראנט לחפות על הופעה יחסית אנמית שלו מכל בחינה אחרת (ולא, זה לא רק ה-2 מ-9 משלוש, אלה גם נתוני הריבאונדים, האסיסטים והמשחק הכולל שלו). 
כאוהדי כדורסל אנחנו בוודאי לא יכולים להתלונן על כך שסדרת-גמר נמשכת יותר מ-4 משחקים. וכל המרבה - הרי זה משובח. אבל אחרי עונה שלמה שהתאפיינה במשחקים חד-צדדיים רבים מדי, האם זה מוגזם לבקש שתהא אשר תהא המנצחת בסדרה הזו, היא תעשה את זה ב-3 משחקים צמודים, תחרותיים, שיוכרעו ברגעי-הסיום ? 

לברון ג'יימס, עם טריפל דאבל נוסף, והופעה משכנעת, בוודאי יעדיף 3 משחקים חד-צדדיים לטובת קליבלנד. אם זה מה שיקרה, הוא יקדם מאוד את מעמדו  כאחד מגדולי המנצחים בכל הזמנים. אבל גם עם הפסד באחד מ-3 המשחקים הבאים, הוא וחבריו בהחלט העבירו מסר ברור: הם יילחמו עד הסוף. כאוהד ספורט, אתה חייב לאהוב את זה. 

יום חמישי, 8 ביוני 2017

המשחק השלישי בין הקליבלנד קאבאלירס לגולדן סטייט ווריורס בגמר הנ.ב.א 2017

אוהדי קליבלנד היו כחולמים כאשר במסגרת המשחק השלישי בין הקליבלנד קאבאלירס לגולדן סטייט ווריורס בגמר הנ.ב.א 2017,  השעון ספר לו מטה אל 09:05 ברבע השלישי , וקוין לאב קלע את סל השדה היחיד שלו במשחק, שלשה שהעלתה את קליבלנד ליתרון.

הפעם, בניגוד לשני המשחקים הקודמים, הם הרגישו שהרבע השלישי יהיה שלהם.
האם שוב קליבלנד תשוב מ2:0 שמבטיח תבוסה בסדרה אל 2:1 שמבשר אפשרויות ממש כמו בשנה שעברה? 

לא כל-כך מהר. קליבלנד אומנם קבוצה מדהימה, אבל גולדן סטייט של השנה מדהימה עוד יותר. בכל רגע נתון במשחק המעולה הזה, ראו את שחקני שתי הקבוצות עושים כמיטב יכולתם (אפילו ג'יי אר סמית' של קליבלנד שב והפציע), אבל מדי כמה רגעים אפשר היה להחשף לרגע שהראה עד כמה שחקני גולדן סטייט רעבים יותר. 
כך ברבע השלישי, בין 3:51 ל-3:42 לסיום הרבע, הדגימו סטף קארי ואנדריי איגודלה שליטה מדהימה בריבאונד ההתקפה. במידה רבה, 10 השניות האלה מספרות את כל הסיפור של המשחק. שחקני קליבלנד נתנו רגעים מהממים של כדורסל, שחקני גולדן סטייט נתנו רגעים מדהימים לא פחות, אבל בדברים הקטנים שמצטברים ביחד
והופכים קבוצה לטובה יותר, גולדן סטייט היתה הרבה יותר עקבית. 

ובכל זאת, בשלהי הרבע השלישי קליבלנד נתנה מיני בריחה, ופתחה פער של כמה נקודות שנשמר בתוך הרבע הרביעי עד לסל מופלא של קיירי אירווינג שסחט גם עבירה והעלה את קליבלנד ל108 - 102. אבל אז באו הדברים הקטנים. סטף קארי חדר והחטיא, אבל דריימונד גרין לקח את הריבאונד והדף אותו ישר אל ידי קארי שקלע מתחת לצבע כשקוין לאב מגיב באיחור בנסיון חסימה כושל (אבל לפחות מגיב - כל האחרים מסביב התבוננו ללא תגובה). קליבלנד החטיאה בהתקפה הבאה, וההתקפה הזורמת של גולדן סטייט הראתה עד כמה היא מסוכנת. קארי מעביר אל הצד השני אל דוראנט ליד קו השלוש. אירווינג וסמית' סוגרים עליו והוא מוצא את קליי תומפסון שהתקדם בינתיים אל הפינה פנוי לגמרי, מוסר לו והוא קולע שלשה. 108-107 , 4:42 לסיום המשחק. קליבלנד שוב נתנה מאמץ אחרון, מלא גבורה והוד, ובנתה שוב יתרון 113-107. 
אבל 2:24 לסיום היתרון הזה התפרק בגלל ההגנה. כלומר העדר ההגנה. לברון ג'יימס וקוין לאב חזרו באיחור להתקפה מתפרצת, וסטף קארי שייט לו בין קייל קורבר לג'יי אר סמית' אל ליי אפ קליל. בהתקפה הבאה סויץ' בהגנה מותיר את טריסטן תומפסון על קוין דוראנט, והוא מוריד אותו בקלילות אל איזור הצבע וקולע מעליו בסל קליל מחצי מרחק. תומפסון פשוט איטי מדי בשבילו.  עם מי היה הסויץ' ? עם השומר של דוראנט, לברון ג'יימס, שנראה מאושר לעבור לשמור על דריימונד גרין. אבל כל מי שראה את הרגע הזה ידע מה המשמעות שלו. ולמקרה שלא התרכזתם: 1:19 לסיום המשחק, קליבלנד מנסה לשמור על יתרון 4 שהולך ונשחק, ולברון ג'יימס לא שומר על הקלע הטוב ביותר של הקבוצה היריבה. יכול להיות שזו לא אשמת לברון. אולי זו ההגנה שהתוו המאמנים. מה אפשר להגיד על זה, חוץ מאולי שאצל דיוויד בלאט כזה דבר לא היה קורה? ובהתקפה הבאה (כן, קלבילנד שוב לא הצליחה לקלוע), קוין דוראנט הרבה עד כמה הוא שחקן גדול. 47.4 שניות לסיום הוא מגיע אל קו ה-3, עוצר וקולע בביטחון עצמי שרק שחקן ענק ניחן בו. לברון עשה מחווה של הרמת יד וקפיצה קטנה, אבל ראו עליו שהוא יודע לאן זה הולך. כולם ידעו. 114-113 לגולדן סטייט. 

ואז 12.9 שניות לסיום המשחק, הגיע הרגע הזה, שידברו עליו כנראה עוד דורות קדימה. קליבלנד בפיגור 116-113 , בונה מהלך שמביא את הכדור ללברון ג'יימס בפינה. הוא עולה לקליעת שלוש, ו... 
אנדריי איגודלה חוסם אותו בצורה נקיה ומשתלט על הכדור. 
המשחק נגמר 118 לגולדן סטייט, 113 לקאבס. 


האם נראה כאן סוויפ במשחק הבא? הגאווה של לברון וחבריו, מול הkilling instinct של גולדן סטייט של קוין דוראנט, סטף קרי, קליי תומפסון, דריימונד גרין וחבריהם ? 
רבים מאמינים שהשנה היא השנה של גולדן סטייט. 
קשה להניח שבשלב הזה הליגה תרשה לעצמה להתערב באיזושהיא צורה. השנה שעברה הותירה טעם רע בפי רבים, כך שאפשר להניח שהמשחק הבא, כמו משחק 7 בשנה שעברה, יוותר בידי השחקנים בלבד. במצב הזה, גולדן סטייט באמת יכולה להגיע נינוחה אל המשחק - לא במובן של חוסר מחוייבות, חוסר דריכות, או חוסר אינטנסיביות. אלא במובן של נינוחות מהסוג שמאפיין קבוצות שיודעות שהמשחק בידיים שלהן. לברון ג'יימס דיבר על fire power אבל כולנו יודעים עד כמה סגל השחקנים עמם הוא משחק בה כעת, בדיוק כמו בקבוצה הקודמת בה הוא לקח אליפויות, נבנו כדי לאפשר לו לשחק בקבוצה שיש לה יותר fire power מכל האחרות. כעת, כשהוא נאלץ להתמודד עם קבוצה אחרת שנבנתה בצורה דומה, הדברים נראים הרבה פחות מרשימים.... ולא - לכל מי שחושב שזה מאוד מרשים לתת הופעה ענקית מבחינה סטטיסטית (כפי שלברון נתן גם במשחק 3) - חשוב להבין - בקליבר הזה, זה לא מספיק. בשורה התחתונה, המבחן כאן הוא מאוד פשוט: זה לא איך אתה משחק, אלא איך הקבוצה שלך משחקת. הולך ומסתמן שלברון ג'יימס הוא שחקן מהסוג של ג'רי ווסט. שחקן ענק, אבל כזה שלא מסוגל להעלות את רמת הקבוצה שלו לרמה שמאפשרת לה לנצח שוב ושוב בכל מצב ובכל תנאי, מהקליבר הנדיר באמת של ביל ראסל. 
ללברון עדיין יש הזדמנות להוכיח אחרת....

יום שני, 5 ביוני 2017

קליבלנד קאבאלירס נגד גולדן סטייט ווריוס - משחק מספר 2 בסדרת גמר הנ.ב.א 2017

משחק 2 בין קליבלנד קאבאלירס לגולדן סטייט ווריורס נפתח ברגע מרגש עבור הווריורס  - סטיב קר, המאמן, חזר לעמדתו אחרי שתקופה לא קצרה הושבת עקב בעיות בגבו. התוצאה - סטנדינג אוביישן שלא רואים כל יום. 



המשחק עצמו נפתח בשוויון יחסי, אבל אז, אט-אט גולדן סטייט התחילה לפתוח פער, והקאבס מצאו עצמם נאבקים בשארית המחצית הראשונה על סגירת הפער. במחצית 67-64 לגולדן סטייט. בעיקר בזכות משחק ענקי של לברון ג'יימס שהחזיק את הקאבס בשיניים.

ואז הגיע הרבע השלישי. התקשורת בוודאי תיצמד לדקה 08:52 כשסטף קרי סיבסב את לברון ג'יימס, נכנס, יצא, חזר וחדר וקלע 2 נקודות שנראו קלות בצורה שלא תאמן. 
אבל מה שבאמת אפיין את הרבע הזה הוא הגנה אדירה של הגולדן סטייט ווריורס ועבודת ריבאונד מרשימה מאוד. מהלכי הגנה וירטואוזיים של קווין דוראנט וקליי תומפסון עשויים להסתיר הגנה אפקטיבית מאוד של אחרים, דוגמת סטף קארי, שחטיפה שלו נתנה את האות לתחילת הבריחה וריבאונד התקפה שלו הדגים היטב עד העבודה של קליבלנד בסגירה לריבאונד איננה אפקטיבית מספיק . 

נדמה לי שצילום ב1:06 לסוף הרבע השלישי מספר הכל - לברון ג'יימס יושב על הספסל ונראה מותש לגמרי בפער 98-84 לטובת הווריורס. המבט שלו מזכיר מאוד מבטים של קבוצות אחרות לאורך העונה ביחס לקאבס ולווריורס - מתי זה כבר ייגמר ? 

הצילומים של רגעי ההיילייטס מעידים שהMVP של המשחק הזה היה קוין דוראנט. אבל לדעתי הקרדיט העיקרי מגיע לקליי תומפסון שהפך את קיירי אירווינג לנון-פאקטור.
זה כמובן גם קשור לדרך שבה קליבלנד משחקת, אבל אלה הבעיות של טיירון לו, לא שלא גולדן סטייט...

אז מה יהיה עכשיו ? אי אפשר לדעת. בניגוד לטענות על סדרה סגורה, גם בשנה שעברה גולדן סטייט ניצחה את שני המשחקים הראשונים. 
היא הפסידה את השלישי, ניצחה את הרביעי (בחוץ בקליבלנד), ואז, למרבה ההפתעה, הפסידה את כל 3 המשחקים הבאים. 
זה כמובן לא קרה רק בגלל השחקנים על המגרש. זכורה ההתערבות של הנ.ב.א , וזכור השיפוט המוטה. האם גם השנה נראה התגייסות של הנ.ב.א למנוע סוויפ ? או שמא קליבלנד תצליח לגייס כוחות ולהתמודד עצמאית מול גולדן סטייט? 

מבחינות רבות, משחק מספר 3 הוא משחק מפתח לשאלה האם נראה כאן עוד סדרה שתלך עד הסוף, או שמא, השנה, הדלק התחיל לאזול ממיכלי הקאבס מוקדם יותר. 
אם המשחק הזה היה מנבא למשהו, הוא מנבא לזה שלברון ג'יימס, טוב ככל שהיה, מעבר לשיא מבחינת יכולתו להכריע משחקים. לברון אולי לא חושב שהוא צריך להוכיח משהו, אבל עם כמות ההופעות שלו בסדרות גמר, לעומת כמות הזכיות שלו, הולכת ועולה השאלה - האם מקומו בהיסטוריה יהיה דומה יותר לג'רי ווסט או לביל ראסל ? מבין שתי אגדות הכדורסל האלה, כרגע לפחות, נדמה שבכל הקשור לווינריות, לברון דומה יותר לווסט. חובת ההוכחה - עליו. 

יום שבת, 3 ביוני 2017

גולדן סטייט ווריורס נ' קליבלנד קאבאלירס - משחק מספר 1 בסדרת הגמר 2017

כל מי שציפה לתחרות ברמה גבוהה בסדרת הגמר בין הקליבלנד קאבאלירס לגולדן סטייט ווריורס, זכה, למרבה האכזבה, רק למימוש של מחצית מציפייתו. במחצית הראשונה עוד היתה תחרות שנראתה שווה. אבל ברבע השלישי גולדן סטייט  פתחו מבערים, ולקליבלנד בעצם לא  היתה תשובה. 



אבל גם במחצית הראשונה, התחרות רק נראתה שווה. כבר אז, בדומה לאותם חלקים במשחקים בין בוסטון לקליבלנד בהם הסלטיקס הצליחו לשמור מרחק או לסגור פער, היה ברור לגמרי איזו קבוצה מתאמצת - ואיזו קבוצה לא. 

יותר מהכל, זה נראה כמו אותה תקופה של threepeat שניה של השיקגו בולס של 1996-1998. משחקים עתירי ציפייה מול יריבות איכותיות. פה ושם מופיעה יריבה שמצליחה להציב אתגר שנראה ממשי, ונמשך לעתים אפילו שבעה משחקים. אבל ברור לך כל העת מי הקבוצה שעושה את כל מה שהיא יכולה, ומי הקבוצה שעוד לא לחצה על הגז. 

אם המשחק הזה יהיה ייצוגי לכל הסדרה, צפויה לנו, אולי לראשונה בהיסטוריה של הנ.ב.א, קבוצה שלוקחת אליפות ללא הפסד בפלייאוף.  אלא אם אדם סילבר, שיש המכנים אותו הMVP האמיתי של סדרת 2016, יתערב שוב... האם הליגה מסוגלת לעמוד מנגד כשהעדר-התחרותיות בליגה מוצג לעין כל ? 

גם אם המשחק הזה איננו ייצוגי לכל הסדרה, גם אם הוא ייצוגי לכל הסדרה וקליבלנד בכל זאת יתעלו ויגנבו משחק או שניים, כך או כך, דבר אחד אי אפשר להכחיש - זו הזדמנות אדירה לראות אתלטים מעולים בפעולה, ואת משחק הכדורסל משוחק ברמה ובדרך שלא רואים בכל יום.

יש הטוענים שמדובר בסדרה ברמה שלא נראתה לעולם קודם לכן. זו טעות. הנ.ב.א של שנות ה-60 התאפיינה בריכוז של כמה סופרסטארים לכל קבוצה ובמשחק אינטנסיבי במיוחד. ככה זה כשליגת הכדורסל הטובה בארה"ב מורכבת רק מ-8 קבוצות. עם פלייאוף קצר יותר המשחק גם היה אינטנסיבי יותר, פיזי יותר, אגרסיבי יותר וקרוב הרבה יותר למקורותיו הטהורים. מצד שני, ריכוז כזה של סופרסטארים בכל קבוצה לא ראינו כבר די הרבה שנים, וזו הזדמנות אדירה ליהנות מהמופע האתלטי המשובח הזה, גם אם נעדר תחרותיות במידה לא מבוטלת.